הפרת חובת הגילוי הנאות מצד נותני שירותי תיירות
לרגל חג הפסח הקרב, יוצג במאמר להלן מידע רלבנטי לציבור החילוני המבקש לבלות את החג דווקא בבתי מלון בארץ. כידוע, בעסקת תיירות בעל המידע הוא, בדרך כלל, סוכן הנסיעות או בית המלון, הרי שעליו מוטלת החובה לגלות את מלוא המידע, ובעיקר מידע שעלולה להיות לו רלבנטיות על ביצוע ההזמנה, ללקוח (ר' למשל הוראת סעיף 15 לחוק החוזים, המטיל חובות גילוי מכוח הדין, הנוהג והנסיבות. ר' למשל פס"ד ע"א 373/80 וופנה נ' אוגש פ"ד לו(2) 215; ע"א 643/83 דומב נ' דומב, פ"ד מ (3) 792; ע"א/ 273/78 גרוסמן נ' כספי, פ"ד לג (3) 300, וכן סעיף 12 לחוק החוזים, המטיל חובת התנהגות בתום לב ובדרך מקובלת, שפורשה בפסיקה כמחייבת גילוי עובדות חשובות לעסקה).
בשני פסקי דין של בתי משפט לתביעות קטנות, הראשון ת"ק 6474/04 (תל אביב-יפו) טהר נ' מלון נירוונה ים המלח ותור פלוס בע"מ (להלן: עניין טהר) והשני ת"ק 1173/07 (חדרה) פולינר-שגיא נ' נופים פלוס ומלון חוות הברון (להלן: עניין פולינר) חוייבו בפיצויים בתי המלון וסוכנות הנסיעות דרכה בוצעה הזמנת המלון (חיוב יחד ולחוד) בגין הפרת חובת הגילוי הנאות אודות הצביון החרדי של בית המלון בחג הפסח. במה דברים אמורים; בשני המקירם התובעים, משפחות שביקשו להזמין חדרים במלון לקראת חג הפסח, הופנו ע"י בית המלון לביצוע ההזמנה באמצעות סוכנות תיירות. כפי שמתואר בצורה יפה בפסק הדין בעניין טהר, "כשירדו התובעים מחדריהם לארוחת הערב באותו יום הבינו, שהם לא שייכים למקום ולאורחי המלון. מסתבר שרוב רובם של אורחי המלון היו אנשים דתיים וחרדים, שהגיעו למלון כקבוצה במסגרת תור פלוס. עוד התברר להם, מה שלא נאמר להם קודם, שתור פלוס מתמחה בארגון נופש לקבוצות דתיות. לא רק שהתובעים נראו כנטע זר בתוך האוכלוסיה הדתית שבמלון, אלא שהתברר להם שאין באפשרותם לנצל את השירותים הסטנדרטיים של המלון: הבריכה היתה סגורה בחג ונאמר להם, שכאשר תהיה פתוחה תהיה הפרדה ברחצה בין השעות המיועדות לנשים לבין אלה המיועדות לגברים. גם בידור לא היה בערב החג. בבוקר החג לא סופקה ארוחת בוקר רגילה, ונאמר לתובעים שתהא זו ארוחה בשרית שתינתן רק בשעה 11.00. נסיונותיהם לקבל ארוחת בוקר רגילה ובמועד עלו בתוהו. הם זכו להשפלה מנציגי המלון ונאלצו לאכול ארוחת בוקר במרכז המסחרי שבאזור. למרות שהתובעים הבהירו לנציגי המלון, כי הציפיות שלהם היו לנופש סטנדרטי ולא לנופש במגבלות שהוצבו, לא נעשה שום נסיון מטעם המלון לתת להם יחס מיוחד ולהיענות לדרישותיהם האלמנטריות, או להעבירם למלון אחר באזור בו ניתן היה לקבל שירותים סטנדרדטים המתאימים לאורחים חילוניים. התובעים הרגישו שאיש אינו מתייחס אליהם". כך גם בעניין פולינר נקבע כי הנתבעים הפרו את חובת הגילוי הנאות בכל שלא יידעו את התובעים על כך שהמלון הועמד רובו ככולו לשירות אורחים דתיים.
באשר להטלת האחריות, בשני המקרים קבעו בתי המשפט כי הפיצויים יוטלו על הנתבעים ביחד ולחוד, שכן לבית המלון יש לייחס אחריות כיוון שהפנייה הראשונית של התובעים היתה אליהם טלפונית, והם היו אלה שהפנו את התובעים לסוכנות התיירות, מבלי להבהיר להם שהללו שכרו את המלון על מנת לארח בו ציבור דתי וחרדי בתנאים מיוחדים, ואילו לסוכנות התיירות יש לייחס אחריות, כיוון שלא ביררה עם התובעים, כי ידוע להם שמדובר באירוח מיוחד לקהל דתי וחרדי שאינו תואם לאירוח סטנדרטי באותו מלון. וכל מציינת השופטת בעניין פולינר: "טענתם העיקרית של התובעים, ואותה אני מקבלת, הינה כי היה על הנתבעים, כל אחד בזמנו, לידע את התובעת כי המלון שוווק לאוכלוסיה דתית, באופן שיתנהל על פי סדרים המתאימים לאוכלוסיה זו, כפי שפורט בתוכניה.
גם נציגת הנתבעת 2 אמורה הייתה להודיע לתובעת שהתקשרה אליה כי הנתבעת 1 המשווקת את המלון לליל הסדר, פונה לציבור הדתי, על כל משמעויות הדבר, וכך גם נציגת הנתבעת 2 צריכה הייתה ליידע את התובעת במידע זה".
מאת: עו"ד נילי שגיא – עוסקת במשפט אזרחי וכן בעלת LLM במשפט מסחרי עם התמחות בדיני קניין רוחני
***האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם. על הקורא לפנות ולהתייעץ עם עו"ד המומחה בתחום, טרם נקיטת כל פעולה משפטית כזו או אחרת. כל המסתמך על האמור בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד. ***
